כשאני יוצא לעשן מחוץ לבנין, יוצא לי מדי פעם לגלגל שיחות עם אנשים (שלפעמים גם הם יוצאים לעשן) שבנסיבות אחרות לא היו מתאפשרות.
אתמול יצאתי לעשן מחוץ לבנין שבו אני עובד. פגשתי שם את איש הביטחון-שומר של הבנין, איש באמצע שנות החמישים שלו, כך נראה לי, עם מבטא ספרדי-דרום אמריקאי כבד.
התחלנו לנהל שיחה. התברר לי שהוא עלה לארץ לפני שנתיים וחצי מונצואלה לבדו (לא נשוי) ובמקצועו הוא רופא (ילדים). הוא עסק ברפואת ילדים 24 שנים בונצואלה. הוא עלה לארץ כי הרגיש צורך כיהודי לעשות כך.
"אז מה אתה עושה כאן בתור שומר?" - שאלתי.
האיש סיפר לי שמשרד הבריאות נוקט בסחבת ובגלל ביורוקרטיה נוראית - העניין שלו נמשך כל כך הרבה זמן. הוא גם טען שהבחינות של משרד הבריאות (ברפואה) הן קשות ביותר במכוון, והסיכוי לעבור אותן הוא קלוש. הוא אמר שגם האנשים ממשרד הבריאות שאיתם הוא היה בקשר הודו בפניו שזה כך.
האיש מיואש לגמרי - ושוקל לעזוב את הארץ. הבעייה היא שונצואלה, תחת שלטון הוגו צ'אבס, היא לא בדיוק מקום שרוצים לחזור אליו.
אותי זה מאוד מקומם - הגישה הזו של המדינה. למה הם מושכים זמן? למה להערים קשיים?
בזמנו, כשהתחילה העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, התגלו לא מעט מקרים של אנשים שזייפו מקצועות, התחפשו למי שהם לא. היה גם עניין של הבדלי פערים עצומים ברמה. מרופאים ברמה גבוהה שלמדו במוסדות מכובדים ועד "רופאים" שלמדו באי אלו מכונים סוג ג'.
אז מובן לי שהמדינה רוצה לעשות בחינה כדי לאשר שהאיש כשר לעבוד כרופא. אבל אפשר וצריך לעשות את זה זריז - ולא להכביד על האיש - גם ככה זה קשה להיקלט במקום חדש וזר.
באותה הזדמנות, למרות שזה לא קשור במישרין למקרה הזה - גם אזרחי המדינה מגלים חוסר אכפתיות. במידה לא מועטה הפכנו (עם ההסתייגות של הכללות) ל-"עם מחורבן". כל אחד דואג רק לעצמו ולא מעניין אותו מה קורה לאחרים. בן אדם נמצא במצב לא פשוט ואין אנשים שעוזרים לו.
אני מנסה לדמיין לי - מה יהיה פה בעוד חמישים שנה. האם נמשיך להתקיים כאן? (לא מההיבט הבטחוני - שזו בעייה אחרת, אלא לאור ההתנהלות וההתנהגות שלנו). אני לא כל כך בטוח
אתמול יצאתי לעשן מחוץ לבנין שבו אני עובד. פגשתי שם את איש הביטחון-שומר של הבנין, איש באמצע שנות החמישים שלו, כך נראה לי, עם מבטא ספרדי-דרום אמריקאי כבד.
התחלנו לנהל שיחה. התברר לי שהוא עלה לארץ לפני שנתיים וחצי מונצואלה לבדו (לא נשוי) ובמקצועו הוא רופא (ילדים). הוא עסק ברפואת ילדים 24 שנים בונצואלה. הוא עלה לארץ כי הרגיש צורך כיהודי לעשות כך.
"אז מה אתה עושה כאן בתור שומר?" - שאלתי.
האיש סיפר לי שמשרד הבריאות נוקט בסחבת ובגלל ביורוקרטיה נוראית - העניין שלו נמשך כל כך הרבה זמן. הוא גם טען שהבחינות של משרד הבריאות (ברפואה) הן קשות ביותר במכוון, והסיכוי לעבור אותן הוא קלוש. הוא אמר שגם האנשים ממשרד הבריאות שאיתם הוא היה בקשר הודו בפניו שזה כך.
האיש מיואש לגמרי - ושוקל לעזוב את הארץ. הבעייה היא שונצואלה, תחת שלטון הוגו צ'אבס, היא לא בדיוק מקום שרוצים לחזור אליו.
אותי זה מאוד מקומם - הגישה הזו של המדינה. למה הם מושכים זמן? למה להערים קשיים?
בזמנו, כשהתחילה העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר, התגלו לא מעט מקרים של אנשים שזייפו מקצועות, התחפשו למי שהם לא. היה גם עניין של הבדלי פערים עצומים ברמה. מרופאים ברמה גבוהה שלמדו במוסדות מכובדים ועד "רופאים" שלמדו באי אלו מכונים סוג ג'.
אז מובן לי שהמדינה רוצה לעשות בחינה כדי לאשר שהאיש כשר לעבוד כרופא. אבל אפשר וצריך לעשות את זה זריז - ולא להכביד על האיש - גם ככה זה קשה להיקלט במקום חדש וזר.
באותה הזדמנות, למרות שזה לא קשור במישרין למקרה הזה - גם אזרחי המדינה מגלים חוסר אכפתיות. במידה לא מועטה הפכנו (עם ההסתייגות של הכללות) ל-"עם מחורבן". כל אחד דואג רק לעצמו ולא מעניין אותו מה קורה לאחרים. בן אדם נמצא במצב לא פשוט ואין אנשים שעוזרים לו.
אני מנסה לדמיין לי - מה יהיה פה בעוד חמישים שנה. האם נמשיך להתקיים כאן? (לא מההיבט הבטחוני - שזו בעייה אחרת, אלא לאור ההתנהלות וההתנהגות שלנו). אני לא כל כך בטוח
No comments:
Post a Comment